אהבה – המונופול הנשי  

"האישה מקומה בבית",  מזמן סיימנו עם זה. 

ועכשיו נשאל, האם האהבה מקומה בבית?

יש דברים מסוימים שבכל הנוגע אליהם לא כדאי בשום מצב ומקרה להתעסק עם נשים, לא לדבר איתן על זה ובטח ובטח לא לגעת להן בזה. עבורנו האהבה שלנו זה הדבר המקודש ביותר, החשוב ביותר, ומבחינתנו ניתנה לנו הזכות המולדת להגן על האהבה הזו בכל מחיר. נראה לי שאם מושאי האהבה שלנו עצמם לא היו  מתקוממים, מתמרדים ולעיתים בורחים אז היינו ממשיכים לעשות בהם כרצוננו עד סוף הימים.

האם שאלתן את עצמכן מה משמעות הדבר שהפכנו את מושג האהבה למילה נרדפת למערכות יחסים - זוגיות, הורות, משפחה? מה היה קורה אם האהבה היתה איכות הנמצאת בתוכי, איכות שיכולה לקרון מתוכי ללא מגבלות והגדרות?  מה היה קורה לעולמי אם הייתי משחררת את האהבה מכל דבר אחר, ונותנת לה  לעמוד בפני עצמה, עצמאית וזוהרת?

אני מדברת כאן על האהבה עצמה, בטהרתה. אהבה שזורמת ממני לאחר, שמאפשרת לי להיות אכפתית וחומלת. האהבה שיש לה אינסוף פנים, כמו המסתורין של החיים עצמם, שיכולה להתבטא כיצירה, כפעולה, שירה, אומנות, הורות, זוגיות, התפעמות, נתינה, הברקה, שיחה, צחוק... אני בטוחה שאת יודעת לזהות אותה, כי לא משנה כמה היא מסתורית וחמקמקה, כולנו יודעות כשהיא נמצאת.

פנים רבות לאהבה 

דרך אגב, מותר לי שהאהבה תאמר בלשון נקבה?  

 נראה שהרבה מאד דברים היו נראים אחרת; אולי בן זוגי והילדים  היו מפסיקים להיות כלי הכיבול העיקרי והייחודי לאהבה שלי והאהבה היתה זוכה בחופש לאהוב. כמובן זה היה מסיר את הבור השחור של התלות הרגשית שיש לי בהם; אני כבר לא חייבת אותך בכל רגע ובכל יום כדי לאהוב.

ייתכן והמוני אנשים היו פתאום זוכים גם הם לאהוב ולהיות נאהבים. כל אותם אנשים שנשארו מחוץ למסגרות הפורמליות של האהבה. האהבה יכולה כעת לפרוץ את המונופול הנשי שהחליט שמקומה בבית.

בינינו, כשאני כותבת שורות אלו – אני מתחילה לראות את האהבה כמו הנשים עם הבורקה באיראן – בעיקר מוסתרות בבית, וכשהן יוצאות החוצה הן תמיד צריכות להסתיר את פניהן האמיתיות. נשמע מוכר?  

כעת האהבה יכולה לאהוב, בעבודה, בסופר, חברים וחברות, בעלי החיים, כדור הארץ ומי יודע? האהבה חוזרת להיות חסרת מגבלה, ובלי קבעון האובייקט שדבק בה.

מה הוא הצורך הזה למסגר את האהבה לתמונה משוכפלת מיליוני פעמים של זוגיות ומשפחה? האם ייתכן שמהות האהבה הרבה יותר רחבה מהמסגרת הזו? ולא רק ששחרור האהבה יאפשר הרבה יותר אהבה (ושמחה) בכל מקום, נראה שיש אפשרות שגם האהבה בתוך המשפחה תגדל ותתרחב, תיהייה חופשייה, קלילה וכיפית.  

לא נראה לכן תמוהה שבאינסוף מקרים האנשים/ילדים שאותם אנחנו כל כך אוהבות לא במיוחד מרוצים ושמחים מביטויי האהבה שלנו? חלק אומרים לנו את זה ישר בפנים, חלק עושים פעולות מניעה שונות ומשונות, וחלק פשוט נובלים לאט לאט בלי לומר מילה. העדות החותכת ביותר לתופעה הזו היא  מרד הנעורים – הילדים שלנו, החיים שלנו, הלב שלנו, פחות או יותר מרגע שהם מגיעים לשלב התובנה העצמית ( במקרים הטובים שאפשרנו להם לפחות את זה) עושים לנו 'נה' בעין, כועסים, מתעצבנים ובכל דרך דורשים שינוי.

נעזוב אותם, מה לגבינו? האם אנחנו מאושרות ופורחות בתוך מערכות היחסים או אפשר לומר 'מערכות האהבה' שאנחנו יוצרות?  החלטנו שכל האהבה הטבעית והזורמת שלנו, נועדה לאנשים הקרובים אלינו ביותר, וזהו, עכשיו אנחנו האסירות בכלוב האהבה שיצרנו. אם הם לא רוצים עכשיו את האהבה שלנו, אז הלב שלנו מתכווץ ונראה לנו שחיינו הסתיימו. אם הם לא מרוצים מאתנו, מהאהבה שלנו, אז יש לנו צורך כפייתי לרצות אותם. ברור שנרצה ללא הרף לרצות את הילדים, או את הבעל, נרגיש פגיעות וחסרות אונים לידם – הרי שמנו רק בידיהם את היקר לנו מכל,  את האפשרות שלנו לאהוב.

 איך החיים שלך  יראו אחרי שתשחררי את האהבה?  

להתחבר לעצמי? 

בשמחה, רק תעדכנו אותי איפה השקע

יש לך בעיה? דברים לא מסתדרים כמו שרצית? הכי יעזור שתתחברי לעצמך, מומלץ מאד באמבטיה עם שמנים ארומטיים. ואם אני מעדיפה שופינג? 

סוף סוף הגעתי לעצמי 

המושג החמקמק הזה, הוא  אולי המושג הפופולארי ביותר בפסיכולוגיה הנשית, ובפני עצמו מתיימר להבדיל  אותה ללא הכר מהפסיכולוגיה הגברית. הרי היום כל אישה יודעת לומר לחברתה – האמת, מה שאת באמת צריכה זה קודם כל להתחבר לעצמך.

בעיות בזוגיות?  מיד תקבלי המלצה כבדת משקל לפנות זמן איכות לעצמך. נמאס לך מדייטים? בטח נמאס לך עוד יותר לקבל עצות על התחברות עצמית (מה אני אינטרנט?) ואושר נטול אובייקט. שלא לדבר על הילדים, העבודה, חשבון הבנק וכל בעיה שצצה על פני הפלנטה – תמיד אפשר לשלוף את העצה המנצחת, הבלתי מעורערת – פשוט תתחברי לעצמך.

אבל... האם אי פעם שמעת עצה יותר מעורפלת, לא ברורה ועבור רבות חסרת משמעות בעליל, כמו העצה הזו? לחלק זה נשמע כמו לפנות זמן לעשות דברים שאני אוהבת, מניקור , פדיקור ומה שביניהן; לחלק עצה רוחנית, אולי כמו לנסוע שנה להודו כשיש לי שלושה ילדים קטנים, מינוס בבנק ומשכנתא.

 אולי נשמע לי שהכוונה לקחת מאהב ספרדי כמו ההיא, האישה היפה, בסרט "לאכול, להתפלל, לאהוב", ולמצוא את המיניות שאבדה אי שם בין החתונה לסופרמרקט. ואולי בכלל אני צריכה לפנות יותר זמן לשופינג, לגמרי לבד עם עצמי?

האמת הפשוטה היא שהעצה המבריקה הזו היא פשוטה להפליא – וכדי להבין אותה, תצטרכי רק לעשות דבר אחד ויחיד. זה לא ידרוש ממך זמן, פעילות גופנית, השקעה כספית ואפילו לא סקס ספונטני. לא תצטרכי לפנות זמן בבוקר, להתחיל לצייר או לכתוב כתיבה אסוציאטיבית, לא ללכת לפסיכולוג כדי לאוורר את היחסים עם הוריך ואפילו לא להתגרש מבעלך. 

האפשרות היחידה להתחיל ולגעת בעצה הנפלאה הזו 'להתחבר לעצמי', היא לסיים אחת ולתמיד את כל ההשלכות, הציפיות והאכזבות שיש לי מכל האחרים. כל האנשים שיוצרים בתוכי אינסוף רגשות, תחושות ומחשבות – כמו מערבולת חסרת קצה בתוך המוח שלי – כל זה יגיע לקצו.  אין הכוונה שלא יהיו אנשים בחיים שלי, בן-זוג, ילדים, חברים, כמובן שהחיים ימשיכו להיות ולהתרחש. ועם זאת אני ישים לב שמבחינה רגשית אני לגמרי לבד בעולם. כל רגש שנראה לי שמקורו באחר, אדע שמקורו בי.

לא אסכים יותר להישען רגשית על החיים של אחרים, הפחדים והצרכים שלהם, הרצונות והשמחות שלהם.  אדע שבתוך תוכי אני חיה, ואין מקום אחר. אני לא יכולה לחיות מחוצה לי. וכל אחר שיוצר אצלי עולם של רגשות ותחושות, זה בסה"כ השלכה שלי על אותו אדם, דימוי שנוצר במוחי, ולא רק שאין לו קשר אמיתי לאהבה ולאדם השני, אלא שזה זולל ממני את עצמי, את כח החיים והאהבה שבתוכי. אתחיל לחיות באמת את עצמי, נטורל.

 אפשר להתחיל לחוות את האפשרות הזאת דרך תשומת לב למה שאני מכנה רגשות שניוניים.    רגשות שניוניים  אלו רגשות שאני חוווה בעיקר מתוך דאגה ומעורבות יתר בחייו של אחר. נניח שאני מתחילה להיות מאד מודאגת מכך שבעלי מאד לחוץ בעבודה – זה רגש שניוני שנובע ממחשבות שיש לי על מצבו של בעלי. זה אומר שאני לא מחוברת לרגש הראשוני שלי הקשור אך ורק למבנה הרגשי הפנימי שלי  – לדוגמה אני חוששת שמשהו יקרה לבעלי, אני חוששת לזוגיות, אני חוששת לעתידי.

במצב בו אני מעבירה את תשומת לבי לרגשות הראשוניים, אני למעשה לוקחת הרבה יותר אחריות על עצמי, אני רואה ביתר בהירות את המצב, ובכך יש הרבה יותר סיכוי לשינוי. בנוסף אחריות רגשית כזו מורידה הרבה מעמסה מהאדם האחר שבו הרגשות הקשורים, ובמילים אחרות אני מפסיקה להיות ערפדת רגשית – התולה את רגשותיה במצבו של האחר.

מצב זה מאפיין מאד אמהות מודאגות – שמעבירות שנים שלמות בסימביוזה רגשית עם ילדיהם, ולמעשה במונחים האלו, בהזדהות מוחלטת עם רגשות שיניוניים. לעיתים הן אף נמצאות במצב של הכחשה מוחלטת של הרגשות הראשוניים שלהן עצמן ביחס למצב. לדוגמה אני מאד מודאגת מכך שבני לא מצליח בלימודים ואף נמצאת במצוקה רגשית סביב מצבו. במצב זה הרגש הראשוני יכול להיות רגש נחיתות שיש לי, או חרדת ביצוע  ביחס להצלחה בחיי. כל עוד אני לא מסכימה להכיר ברגש הראשוני שבתוכי אשאר רחוקה מאד מעצמי.

חשוב מאד בשלב הראשון בדרך לעצמי לשים לב שאני ממוקדת ברגשות הראשוניים שקשורים ישירות אליי, ולא רגשות שניוניים שאני יוצרת  דרך חייו וקיומו של האחר. עם המעבר הזה נראה גדול כרגע, אז התחילי ממערכת יחסים עם אדם אחד משמעותי – ותרגלי את האפשרות הזו רק איתו/איתה.

היתרון הגדול? רגשות ראשוניים ניתנים ביתר קלות להתמרה לשמחה, התלהבות, יצירתיות ואהבה. הם קרובים הרבה יותר לעצמי – ושם באמת נמצא האושר האמיתי.

ומעבר לרגשות ראשוניים? זו תהייה ההתחלה האמיתית של הדרך לעצמי. דרך שונה מאד מזמן איכות עם עצמי באמבטיה של שמנים ארומטיים, מבלי להוריד מכבודה של האמבטיה.

עוד על פסיכולוגיה נשית 

זוגיות  דייטינג                  

איך להשתחרר מהיאכנה שבתוכי?

נתחיל מזה שיותר קל וטבעי לנו להפוך ליאכנה מאשר להשתחרר מהיאכנה.
                                                                                                                  
היאכנה מתפתחת בתוכנו כחלק מזרימת החיים, כמו להעלות קצת במשקל, זה קורה מעצמו. לעומת זאת להשתחרר מהיאכנה זה כבר דורש הרבה יותר.

כמובן קל לזהות את היאכנה, אך עדיין לא בטוח איך משתחררים ממנה.

הנה כמה רעיונות:

• לוותר על המחשבה שהגעתי למנוחה ולנחלה ושכעת אני רק צריכה לשמור על מה שהשגתי.  צעירים תמיד מרגישים שהם בתחילת הדרך, זה יוצר רעננות וסקרנות. לעומת זאת היאכנה בטוחה שהיא עשתה את זה, סגרה את הבאסטה ורק צריכה לקוות ששום דבר לא השתנה.
• אזהרה: רק לאמיצות הלב. לרצות להיות מופתעת מהחיים ולאפשר לחיים שלי להשתנות; עם דגש על החיים שלי ( לא של חברים, ילדים, דמויות בסדרות טלוויזיה).                                                                                     חלק זה בדרך כלל מערב שינויים לא צפויים בתוכנית שלי, האויב מספר אחד של היאכנה.                                                                                                    כדאי לזכור שהיאכנה מאוהבת בתוכנית שלה לחיים ובטוחה שכל שינוי בתוכנית זה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לה.                                                            
• משהו שממש לא רציתי שיקרה - קרה, וראיתי שהכול בסדר, ובעצם אפילו הרבה יותר טוב.
• להיקרע מצחוק – על עצמי, חיסון יאכנה רב- עוצמה. כל הרגעים בהם אני יכולה ממש לצחוק על עצמי, בייחוד על פרות קדושות בחיי. עדיף לצחוק ביחד עם חברה. ובאותו עניין מומלץ לראות הומור פרוע, הומור נשי – איליין, עלמה זק, עדי אשכנזי, שרה סילברמן ועוד המלצות יתקבלו בברכה.

יש לכן רעיונות נוספים?

אשמח מאד לשמוע. 

עוד על פסיכולוגיה נשית 

זוגיות  דייטינג 

די להיות יאכנה!

היום הרהרתי באחד החלקים המעצבנים ביותר בפסיכולוגיה הנשית – אפשר לקרוא לזה היאכנה.

איך קורה המעבר המרתק מאישה צעירה וחיננית ליאכנה מעצבנת?

על פניו כל אישה יכולה להיות שונה מאד ואולי אף יש לכל אחת דרך חיים אחרת, אך אם נסתכל טוב יותר נוכל לזהות את היאכניות כקו עדין ומשותף לכולנו.

הזדהות יתר עם מי שהפכתי להיות –  רוב חיי וזהותי העצמית קשורים למשפחה, לקריירה, או הישג אחר שאני במיוחד גאה בו. אני אוהבת לדבר על זה, להתעסק בזה, ולהשוות את עצמי לאחרות שיש להן יותר או פחות מזה.

איבוד הגמישות –  התקבעתי על התנהגויות ותפיסות עולם מסוימים, והשינוי היחיד הצפוי אצלי זה אולי כשאצא לפנסיה, או כשהילדים יצאו מהבית.

העתיד בשליטתי – העתיד בנוי אצלי כבר בראש ואני מאד מרוצה מזה. אני מכורה לחיים שיש לי וכל שינוי עתידי נראה מבאס, מרתיע או מפחיד.

סיפוק עצמי – כל שנותר לי הוא לטפוח לעצמי על השכם ולקוות שדברים לא יהרסו.  אני במיוחד מרחמת על כל חברותיי שאין להם את זה, או מקנא באלו שיש להן אפילו יותר.

אפשר לומר שיאכנה אוהבת להיות זו שמבינה, שיודעת ושגם עשתה את זה.

בקרוב -  איך להשתחרר מהיאכנה שבתוכי? 


עוד על פסיכולוגיה נשית 
זוגיות  דייטינג 

רק אני והחרדה שלי,

 או  Free Floating Anxiety

החיים מלווים בתחושת חרדה קלה, המרחפת באוויר, לפעמים כמה מטרים מעליי, לפעמים כמה ס"מ מעלה, ולפעמים היא נוחתת נחיתת חירום לתוך הלב שלי, וממלא את כל הגוף עד.. שהיא שוב נוסקת מעלה אל בין העננים שמעל ראשי.

החרדה היא בת זוג נאמנה ביותר, בעוד אני כל הזמן מנסה להסביר אותה, למצוא לה תשובה, למצוא את ההחלטה הנכונה, הפעולה הבאה שתשלים את הזוגיות שלי עם התחושה האמורפית הזאת ותביא לפרידתנו הסופית. ואילו החרדה נשארת איתי, מחויכת ובטוחה בעצמה, יודעת שאנחנו ביחד עד הסוף.

וזה לא שהחרדה גלויה לעין, רוב הזמן אני לא מרגישה אותה אפילו, ממשיכה ביומי שמחה וטובת לב, רק מה? יש סימפטום אחד קטן המעיד על קיומה, רמז דק ועדין עד מאד  -    מוח בתזזית, ממש עיר ללא הפסקה.

אני מסתכלת מסביב, וזה נראה טבעי – תפקוד מוחי תקין. אצל כולם זה ככה. ואני עוד נחשבת אדם רגוע.

אז האם תנועת המוח שלנו היא טבעית? תגובה לעולם מלא גירויים ואתגרים?

יש כל כך הרבה אפשרויות להסביר את זה, והנה אני אציע עכשיו עוד אפשרות – האפשרות הנשית. לבנות את החיים מחדש, בצורה המאזנת באמת את הגבריות והנשיות בתוכנו, הנותנת מקום שלם ורחב לאנרגיה הנשית להתבטא ולנשום דרכנו.

הנשיות היא המרחב המאזן, המקום בו אפשר פשוט ליהנות, לשמוח ולחגוג את החיים עכשיו. בדיוק כמו שהם. בלי כל התוכניות והמטרות, בלי כל הטרדות של מה צריך להיות.

זה הרי מפליא – אני מסתכלת על נשים בכל העולם, בכל מצבי החיים, ולרובן פשוט יש את היכולת הטבעית ליהנות מהרגע, לשמוח עכשיו. לא משנה כל התוכניות והמטרות, חשבון הבנק והדאגות – במצב הטבעי שלנו אנחנו פשוט שמחות.

 אם באמת תסתכלו על נשים כשהן לא שמות לב, ברגעים שאף אחד לא מסתכל, והן לא מתלוננות באותו רגע על הבעיות שלהן, אז אולי תופתעו – תראו שיש רגעים, ככה בין לבין, שהן שמחות ומסופקות. ככה סתם.



אז עכשיו תבדקי, אם נוריד את כל הפוזות, וכל מה שאת צריכה להצטרך כדי להיות בסדר עם כולם,
בינינו - נכון שאת שמחה?