אהבה – המונופול הנשי  

"האישה מקומה בבית",  מזמן סיימנו עם זה. 

ועכשיו נשאל, האם האהבה מקומה בבית?

יש דברים מסוימים שבכל הנוגע אליהם לא כדאי בשום מצב ומקרה להתעסק עם נשים, לא לדבר איתן על זה ובטח ובטח לא לגעת להן בזה. עבורנו האהבה שלנו זה הדבר המקודש ביותר, החשוב ביותר, ומבחינתנו ניתנה לנו הזכות המולדת להגן על האהבה הזו בכל מחיר. נראה לי שאם מושאי האהבה שלנו עצמם לא היו  מתקוממים, מתמרדים ולעיתים בורחים אז היינו ממשיכים לעשות בהם כרצוננו עד סוף הימים.

האם שאלתן את עצמכן מה משמעות הדבר שהפכנו את מושג האהבה למילה נרדפת למערכות יחסים - זוגיות, הורות, משפחה? מה היה קורה אם האהבה היתה איכות הנמצאת בתוכי, איכות שיכולה לקרון מתוכי ללא מגבלות והגדרות?  מה היה קורה לעולמי אם הייתי משחררת את האהבה מכל דבר אחר, ונותנת לה  לעמוד בפני עצמה, עצמאית וזוהרת?

אני מדברת כאן על האהבה עצמה, בטהרתה. אהבה שזורמת ממני לאחר, שמאפשרת לי להיות אכפתית וחומלת. האהבה שיש לה אינסוף פנים, כמו המסתורין של החיים עצמם, שיכולה להתבטא כיצירה, כפעולה, שירה, אומנות, הורות, זוגיות, התפעמות, נתינה, הברקה, שיחה, צחוק... אני בטוחה שאת יודעת לזהות אותה, כי לא משנה כמה היא מסתורית וחמקמקה, כולנו יודעות כשהיא נמצאת.

פנים רבות לאהבה 

דרך אגב, מותר לי שהאהבה תאמר בלשון נקבה?  

 נראה שהרבה מאד דברים היו נראים אחרת; אולי בן זוגי והילדים  היו מפסיקים להיות כלי הכיבול העיקרי והייחודי לאהבה שלי והאהבה היתה זוכה בחופש לאהוב. כמובן זה היה מסיר את הבור השחור של התלות הרגשית שיש לי בהם; אני כבר לא חייבת אותך בכל רגע ובכל יום כדי לאהוב.

ייתכן והמוני אנשים היו פתאום זוכים גם הם לאהוב ולהיות נאהבים. כל אותם אנשים שנשארו מחוץ למסגרות הפורמליות של האהבה. האהבה יכולה כעת לפרוץ את המונופול הנשי שהחליט שמקומה בבית.

בינינו, כשאני כותבת שורות אלו – אני מתחילה לראות את האהבה כמו הנשים עם הבורקה באיראן – בעיקר מוסתרות בבית, וכשהן יוצאות החוצה הן תמיד צריכות להסתיר את פניהן האמיתיות. נשמע מוכר?  

כעת האהבה יכולה לאהוב, בעבודה, בסופר, חברים וחברות, בעלי החיים, כדור הארץ ומי יודע? האהבה חוזרת להיות חסרת מגבלה, ובלי קבעון האובייקט שדבק בה.

מה הוא הצורך הזה למסגר את האהבה לתמונה משוכפלת מיליוני פעמים של זוגיות ומשפחה? האם ייתכן שמהות האהבה הרבה יותר רחבה מהמסגרת הזו? ולא רק ששחרור האהבה יאפשר הרבה יותר אהבה (ושמחה) בכל מקום, נראה שיש אפשרות שגם האהבה בתוך המשפחה תגדל ותתרחב, תיהייה חופשייה, קלילה וכיפית.  

לא נראה לכן תמוהה שבאינסוף מקרים האנשים/ילדים שאותם אנחנו כל כך אוהבות לא במיוחד מרוצים ושמחים מביטויי האהבה שלנו? חלק אומרים לנו את זה ישר בפנים, חלק עושים פעולות מניעה שונות ומשונות, וחלק פשוט נובלים לאט לאט בלי לומר מילה. העדות החותכת ביותר לתופעה הזו היא  מרד הנעורים – הילדים שלנו, החיים שלנו, הלב שלנו, פחות או יותר מרגע שהם מגיעים לשלב התובנה העצמית ( במקרים הטובים שאפשרנו להם לפחות את זה) עושים לנו 'נה' בעין, כועסים, מתעצבנים ובכל דרך דורשים שינוי.

נעזוב אותם, מה לגבינו? האם אנחנו מאושרות ופורחות בתוך מערכות היחסים או אפשר לומר 'מערכות האהבה' שאנחנו יוצרות?  החלטנו שכל האהבה הטבעית והזורמת שלנו, נועדה לאנשים הקרובים אלינו ביותר, וזהו, עכשיו אנחנו האסירות בכלוב האהבה שיצרנו. אם הם לא רוצים עכשיו את האהבה שלנו, אז הלב שלנו מתכווץ ונראה לנו שחיינו הסתיימו. אם הם לא מרוצים מאתנו, מהאהבה שלנו, אז יש לנו צורך כפייתי לרצות אותם. ברור שנרצה ללא הרף לרצות את הילדים, או את הבעל, נרגיש פגיעות וחסרות אונים לידם – הרי שמנו רק בידיהם את היקר לנו מכל,  את האפשרות שלנו לאהוב.

 איך החיים שלך  יראו אחרי שתשחררי את האהבה?